◈ מאמר · תרבות של שותפות ◈
ראית משימה? היא שלך
בשותפות בלי בוס אין כתובת לתלונה - יש כפתור לפתיחת משימה
הסצנה שכולם מכירים
כולם ראו. אף אחד לא תיקן.
הנורה בחדר המדרגות שרופה כבר שבועיים. בעמוד הבית של האתר יש שגיאת כתיב שכל מי שנכנס רואה. לקוחה שלחה מייל לפני ארבעה ימים, וכל אחד מהצוות היה בטוח שמישהו אחר כבר ענה לה. כולם ראו, וכולם אמרו - מישהו צריך לטפל בזה.
יש סיפור עממי ישן על ארבעה אנשים ששמם כולם, מישהו, כל-אחד ואף-אחד. הייתה עבודה חשובה, וכולם היו בטוחים שמישהו יעשה אותה. כל-אחד היה יכול לעשות אותה, אבל אף-אחד לא עשה. מישהו כעס, כי זה היה התפקיד של כולם. ובסוף כולם האשימו את מישהו, כשאף-אחד לא עשה את מה שכל-אחד היה יכול לעשות.
הניסוי הזה נערך בניו יורק ב-1968. סטודנטים ישבו כל אחד בחדר נפרד ודיברו באינטרקום, ופתאום אחד מהם נשמע כאילו הוא מקבל התקף. מי שחשב שהוא היחיד ששומע - יצא לעזור כמעט תמיד. מי שחשב שעוד ארבעה שומעים - יצא בשליש מהמקרים, ולקח לו הרבה יותר זמן. החוקרים קראו לזה פיזור אחריות.
ככל שיותר עיניים רואות בעיה, פחות ידיים מתקנות אותה.
חלק א'
למה אנחנו מחפשים את מי להאשים
זה לא בגלל שאנשים רעים או עצלנים. שלושה מנגנונים מוכרים היטב דוחפים אותנו להצביע במקום לתקן, ומבנה העבודה הרגיל מחזק את שלושתם.
-
האחריות מתפזרת
כשהבעיה שייכת לכולם, היא לא שייכת לאף אחד. כל אחד מחלק בראש את האחריות במספר הנוכחים, ומגיע לכמעט אפס.
-
כשהחלק שלי לא נספר, אני משקיע פחות
סקירה של 78 מחקרים מצאה שאנשים משקיעים פחות מאמץ בקבוצה מאשר לבד - במיוחד כשאי אפשר לראות מה כל אחד תרם, וכשהמטרה לא באמת שלהם.
-
זה בידיים של מישהו אחר
פסיכולוגים מבחינים בין מי שמרגיש שמה שקורה לו תלוי בו, לבין מי שמרגיש שזה תלוי במזל, בגורל או במי שמעליו. התחושה השנייה הופכת את התלונה לצעד ההגיוני היחיד.
ועכשיו תחשבו על עבודה רגילה. הבעיה שייכת רשמית למנהל. יוזמה מעבר להגדרת התפקיד מגדילה את הרווח של הבעלים, לא שלך. ומי שמתקן דברים שלא ביקשו ממנו לפעמים עוד מקבל הערה. במבנה כזה, להתלונן זה לא חולשה - זה הצעד הרציונלי.
הכלכלן אלברט הירשמן תיאר ב-1970 שתי תגובות למוסד שמתדרדר: יציאה - לעזוב, או קול - להשמיע ביקורת מבפנים. שתיהן מניחות שמישהו אחר מחזיק בהגה.
חלק ב'
האפשרות השלישית: לתקן
יש מקומות שבנו את עצמם סביב אפשרות שלישית - מי שרואה את הבעיה הוא מי שמטפל בה, בלי לבקש רשות ובלי לחכות למישהו מעליו.
-
החבל של טויוטה
בקווי הייצור של טויוטה כל עובד יכול למשוך בחבל ולעצור את כל הפס ברגע שהוא רואה תקלה. לא לדווח, לא לבקש אישור - לעצור, כדי שהפגם לא ימשיך הלאה. האחריות לאיכות לא יושבת אצל מפקח, היא אצל מי שעומד ליד הבעיה.
-
"היה נועז" של ויקיפדיה
ההנחיה הוותיקה של ויקיפדיה האנגלית אומרת בערך כך: מצאת בעיה? אנחנו רוצים שתתקן אותה, ואין צורך לבקש רשות או לחכות שמישהו אחר יעשה את זה. כך נכתבה האנציקלופדיה הגדולה בהיסטוריה - בלי עורך ראשי.
-
פרקי אבות
הלל אמר: "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש". ורבי טרפון הוסיף: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה". אלפיים שנה לפני מדעי ההתנהגות, אותה תובנה.
המשותף לשלושתם: המבנה עצמו אומר לך שזה שלך. לא כסיסמה על הקיר, אלא כחבל שאפשר למשוך, כפתור עריכה שזמין לכולם, וחובה שלא תלויה בתפקיד.
חלק ג'
ברקמה אין את מי להאשים - וזאת החדשות הטובות
רקמה היא שותפות בלי בוס. אין הנהלה, אין "הם", אין מחלקה שאחראית על זה. כל שותף הוא יזם, וכל שותף יכול לפתוח משימה, משאב או תהליך ברגע שהוא רואה צורך. אם משהו לא עובד, אין כתובת לתלונה מלבדנו - ולכן גם אין צורך בתלונה.
- 1
רואים
באג באתר, ספק שלא עונה, לקוחה שמחכה.
- 2
פותחים משימה
עם התיאור, השעות והתנאים שלכם - לעצמכם, או פתוחה למי שיודע לעשות את זה טוב יותר.
- 3
הרקמה עונה
מאשרים, מדברים או מציעים גרסה אחרת. ושתיקה עד שהזמן של הרקמה נגמר - היא הסכמה.
- 4
התיקון נספר
השעות שאושרו נכנסות לחלק שלכם ברקמה. היוזמה שלכם מגדילה את הרווח שלכם.
וזה ההבדל הגדול מעבודה רגילה. מחקר על תחושת בעלות בארגונים מצא שהיא נבנית משלושה דברים: שליטה, היכרות קרובה, והשקעה של עצמך. ברקמה זו לא רק תחושה - מי שמשקיע את עצמו בתיקון באמת מקבל חלק גדול יותר בבעלות. אחריות אישית ותמריץ אישי הולכים לאותו כיוון.
לחפש אשם
- תלונה, מחאה, תביעה
- מחכה שמישהו אחר יפעל
- נגמרת כשצד אחד מנצח
לתקן ביחד
- משימה, הצעה, הצעה נגדית
- פותחת משימה שכל אחד יכול לקחת - גם אני
- נגמרת בגרסה ששני הצדדים חתמו עליה
חלק ד'
אבל זה לא "תעשה מה שבא לך"
לקחת אחריות זה לא להשתלט. כל מה שמטיל עבודה, כסף או התחייבות על שותף אחר מחכה להסכמה שלו - אתם מציעים, והוא מאשר, משוחח או מציע נגד. לתקן את מה שראיתם זה לא לתקן אנשים אחרים.
וגם לא צריך לעשות הכול לבד. לראות בעיה ולפתוח עליה משימה ברורה - שמישהו אחר עם הכישורים הנכונים יכול לקחת - זה כבר לקחת אחריות. הלוך הרוח שאנחנו מחפשים הוא לא "אני אעשה הכול", אלא "זה לא ייפול בין הכיסאות בגללי".
ולא כל תחושה שמשהו לא בסדר היא קיטור. התחושה הזאת היא מידע, ולפעמים המידע הכי חשוב ברקמה. ההבדל הוא רק מה עושים איתה: במקום לחפש את האשם, כותבים אותה כתיאור של משימה.
אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.
ראיתם משהו שצריך לעשות? הוא שלכם.
הצטרפו לרקמה שמחפשת שותפים, או פתחו רקמה חדשה סביב הדבר שאתם רואים ואף אחד עוד לא עושה.
גם: העסקה שנשברה